עגל מת צף מול עכו.

צולם 7.7.2015 מול עכו.
מישהו עוד סופר?
דיווח שישי בשלושה חודשים על קורבן המשלוחים החיים שמושלך לים. משרד החקלאות יודע ושותק. משרד הסביבה יודע ושותק. עד מתי.
קרדיט לתמונה וחשיפה: קבוצת "להציל את הים והדגה" (אשרף)
מקור: ישראל נגד משלוחים חיים
Picture was taken on 7.7.15, infront of Acre/Akko, Israel
anyone still countibg?
Sixth report of the live export victim, thrown to the sea. The Ministry Of Agriculture, knows and ignores. The Ministry of Enviroment knows and ignores.
Until when?!

Picture credit to the the Facebook page:"save the sea and fish" (Ashraf

טלה אוסטרלי שלא הגיע לסיר של עקרת הבית הישראלית

עוד גופה הגיעה לחוף השבוע, הפעם לחוף ראשון לציון. טלה קטן, מנופח מהמים. אפשר רק לדמיין האם הוא נזרק לים בעודו בחיים.
משלוחים חיים הם משלוחי מוות.
קרדיט: Ortal Lavie
Another body washed up at the beach this week. This time at the Rishon Letzyon beach. A small lamb, swollen with water, we cannot know if he was thrown overboard alive or already dead.
Live exports are Death exports

על עזות המצח שבהסעתם על פני חצי עולם, בים, מתבוססים בצרכיהם, רעבים וצמאים

הבלגן בראש עצום. הדמעות מאיימות לפרוץ בכל פעם שאני חושבת על המסע הזה. על ההליכה שלנו בגיא ההריגה, בין גבעות של דומן מעורב בעצמות, כל מיני עצמות, כולל לסתות [הרבה] שעל פי השיניים בהן ראית שמדובר בבעלי חיים צעירים. זה היה גיא צלמות וכשהגענו לשם אינסטינקטיבית השתתקנו. חלקנו בכו בדממה. התחבקו. התאבלו. על זיו העלומים. על הזלזול הבוטה הזה של החברה האנושית ביצורים חיים. על עזות המצח שבהסעתם על פני חצי עולם, בים, כשהם מתבוססים בצרכיהם, רעבים וצמאים למים ורסס הים המלוח ממלא את העיניים והאף, והבחילה - כן, גם הם לוקים במחלת ים, כמונו. עזות המצח וההנשאות שבלקיחתם מאמא שלהם, מארצם [כן, גם להם יש ארץ], לחטוף אותם למקום אחר שרוצה ברעתם בכל שלב בדרך. להכות אותם, לחשמל אותם, לשחוט אותם.
הנחמה היא שהאנשים הם מי שהם, מסורים ונחושים ויום אחד הם יפסיקו את זה. זה ברור לי כשמש. אם תרצו או לא - האנשים האלה שבתמונות, שהלכו אתמול בים וביבשה, בין ערימות חרא ואל מול העיניים התמימות של העגלים - הם יפסיקו את הזוועה הזאת. על אפכם ועל חמתכם. הם יהפכו אתכם לבני אדם.
רימונה גרסון

במחנה הריכוז צופר

שנים רבות מאד שלא ביקרתי ב"יד ושם" שם אבל השם הזה תמיד מעלה לי בראש תמונה של ערימה. ערימת נעליים, משקפיים, שיניים... ערימה של מועקה... 

בשבת האחרונה נזכרתי בזה. הליכה בדרך עפר בערבה שחושפת ערימות של עצמות, של גולגלות, של שיניים. ובין הערימות גם סתם רגליים מוטלות ללא גוף... ברקע עובר רכב שמוביל גופות של מי שלא יכלו עוד... עוד הליכה קצרה ופגשתי את הריחות, הזעקות, הפנים - 35,000 עגלים וטלאים שהגיעו לשם השבוע אחרי שבועות בים, למקום אחסון מרכז, ל"מחנה ריכוז". הסגר צופר. לא, זה לא שהם מסוכנים, והם לא מאיימים, והם בטח אפילו ישמחו לחום ולמגע, אבל יש עוד מי שמתאים להם לממן את הזוועה הזו בטיעון הנוגע ללב שטעים. 

הם עומדים ומסתכלים עלינו, כל כך יפים, כל כך תמימים וקטנים, גורים. 

הלוואי וגם זה היה מין "יד ושם" כזה, מין מפעל הנצחה לתופת שהיתה אי פעם. אבל זה כאן ועכשיו, ובצורה הכי מוקצנת והכי מפחידה, זה מגחיך את שלל המשפטים יפי הנפש וחסרי התוכן של "לעולם לא עוד", של ביקורת על אדישות ועל התאכזרות לחלש... זה מראות וזה ריחות וזה קולות שמבהירים שזה לא רק שהעולם שותק, הוא גם מאפשר את כל הרוע הזה בכסף של כל אחד ואחת שעוד קונים בשר, שעוד מסתכלים על יצורים אחרים נוטפי תום וטוב, ורואים בהם משהו שאפשר לנצל. 

זכיתי לראות פרצופים כל כך יפים, ולרגע קט דמיינתי שהם סתם גורים והמצאתי לי סיפורים - על העגל עם האף הגדול, וזה עם האזניים שאולי החבר'ה מסביב צוחקים עליו, ועוד איזה ראש-ביצה אחד, וכל מיני צורות כאלה של בעלי חיים שעוד לא סיימו להיות קטנטנים והגוף עוד מצחיק כזה ומלא חמידות, וכמעט שזה מוציא חיוכים, אבל אז המציאות- הסיפור שבאמת מאחד אותם הוא ההמתנה לשחיטה. 

לעמוד שם ולבכות ולבקש סליחה מכל הפרצופים האלה שלא ייצאו כבר מהראש, ובעיקר מהלב. 

זה המחיר של בשר טרי. "המשלוחים החיים". אם אתם עוד בצד שמשלם על האימה הזאת, שדואג שתימשך, אז תעצרו לחשוב. ולהרגיש. ואז פשוט תעצרו.

יפעת צור