שנים רבות מאד שלא ביקרתי ב"יד ושם" שם אבל השם הזה תמיד מעלה לי בראש תמונה של ערימה. ערימת נעליים, משקפיים, שיניים... ערימה של מועקה...
בשבת האחרונה נזכרתי בזה. הליכה בדרך עפר בערבה שחושפת ערימות של עצמות, של גולגלות, של שיניים. ובין הערימות גם סתם רגליים מוטלות ללא גוף... ברקע עובר רכב שמוביל גופות של מי שלא יכלו עוד... עוד הליכה קצרה ופגשתי את הריחות, הזעקות, הפנים - 35,000 עגלים וטלאים שהגיעו לשם השבוע אחרי שבועות בים, למקום אחסון מרכז, ל"מחנה ריכוז". הסגר צופר. לא, זה לא שהם מסוכנים, והם לא מאיימים, והם בטח אפילו ישמחו לחום ולמגע, אבל יש עוד מי שמתאים להם לממן את הזוועה הזו בטיעון הנוגע ללב שטעים.
הם עומדים ומסתכלים עלינו, כל כך יפים, כל כך תמימים וקטנים, גורים.
הלוואי וגם זה היה מין "יד ושם" כזה, מין מפעל הנצחה לתופת שהיתה אי פעם. אבל זה כאן ועכשיו, ובצורה הכי מוקצנת והכי מפחידה, זה מגחיך את שלל המשפטים יפי הנפש וחסרי התוכן של "לעולם לא עוד", של ביקורת על אדישות ועל התאכזרות לחלש... זה מראות וזה ריחות וזה קולות שמבהירים שזה לא רק שהעולם שותק, הוא גם מאפשר את כל הרוע הזה בכסף של כל אחד ואחת שעוד קונים בשר, שעוד מסתכלים על יצורים אחרים נוטפי תום וטוב, ורואים בהם משהו שאפשר לנצל.
זכיתי לראות פרצופים כל כך יפים, ולרגע קט דמיינתי שהם סתם גורים והמצאתי לי סיפורים - על העגל עם האף הגדול, וזה עם האזניים שאולי החבר'ה מסביב צוחקים עליו, ועוד איזה ראש-ביצה אחד, וכל מיני צורות כאלה של בעלי חיים שעוד לא סיימו להיות קטנטנים והגוף עוד מצחיק כזה ומלא חמידות, וכמעט שזה מוציא חיוכים, אבל אז המציאות- הסיפור שבאמת מאחד אותם הוא ההמתנה לשחיטה.
לעמוד שם ולבכות ולבקש סליחה מכל הפרצופים האלה שלא ייצאו כבר מהראש, ובעיקר מהלב.
זה המחיר של בשר טרי. "המשלוחים החיים". אם אתם עוד בצד שמשלם על האימה הזאת, שדואג שתימשך, אז תעצרו לחשוב. ולהרגיש. ואז פשוט תעצרו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה