על עזות המצח שבהסעתם על פני חצי עולם, בים, מתבוססים בצרכיהם, רעבים וצמאים

הבלגן בראש עצום. הדמעות מאיימות לפרוץ בכל פעם שאני חושבת על המסע הזה. על ההליכה שלנו בגיא ההריגה, בין גבעות של דומן מעורב בעצמות, כל מיני עצמות, כולל לסתות [הרבה] שעל פי השיניים בהן ראית שמדובר בבעלי חיים צעירים. זה היה גיא צלמות וכשהגענו לשם אינסטינקטיבית השתתקנו. חלקנו בכו בדממה. התחבקו. התאבלו. על זיו העלומים. על הזלזול הבוטה הזה של החברה האנושית ביצורים חיים. על עזות המצח שבהסעתם על פני חצי עולם, בים, כשהם מתבוססים בצרכיהם, רעבים וצמאים למים ורסס הים המלוח ממלא את העיניים והאף, והבחילה - כן, גם הם לוקים במחלת ים, כמונו. עזות המצח וההנשאות שבלקיחתם מאמא שלהם, מארצם [כן, גם להם יש ארץ], לחטוף אותם למקום אחר שרוצה ברעתם בכל שלב בדרך. להכות אותם, לחשמל אותם, לשחוט אותם.
הנחמה היא שהאנשים הם מי שהם, מסורים ונחושים ויום אחד הם יפסיקו את זה. זה ברור לי כשמש. אם תרצו או לא - האנשים האלה שבתמונות, שהלכו אתמול בים וביבשה, בין ערימות חרא ואל מול העיניים התמימות של העגלים - הם יפסיקו את הזוועה הזאת. על אפכם ועל חמתכם. הם יהפכו אתכם לבני אדם.
רימונה גרסון